מירוץ סמכויות

יגאל בן חיים משרד עורכי דין

אחת הסוגיות המרכזיות, העולות על הפרק כאשר מי מבני הזוג מבקש לפתוח בהליכי גירושין, היא שאלת הסמכות.

כידוע, מוסמכים במדינת ישראל שתי ערכאות שיפוטיות לדון בנושא חלוקת הרכוש, מזונות הילדים, מזונות האישה ומשמורת הילדים.

כללי הסמכות

עניינים מסוימים מצויים בסמכות ייחודית של בית הדין הרבני, והם: נושאי הגירושין, שלום בית וחיוב בכתובה.

עניינים אחרים מצויים בסמכות מקבילה, דהיינו, הניתנים לדיון משפטי הן בבית המשפט הן בבית הדין הרבני.

סוגיית שאלת הסמכות עולה בכל הקשור לנושאים, אשר ביחס אליהם מאפשר החוק הן לבית הדין הן לבית המשפט לדון בעניינם.

הקו המנחה הוא הערכאה, שבפניה הוגשה התביעה בראשונה, כלומר הסמכות לדון בנושא התביעה תינתן לאותה ערכאה שבפניה הוגשה והונחה.

מכאן שאם הוגשה תביעת רכוש בבית המשפט קודם שהוגשה לבית הדין הרבני, רכש בית המשפט סמכות לדון בנושא חלוקת הרכוש, ובית הדין הרבני מנוע מלדון בכך.

כדי להקנות לבית הדין סמכות לדון בענייני רכוש ומזונות עבור האישה, קובע חוק שיפוט בתי דין רבניים, התשי"ג-1953, בסעיף 3 שבו, כי הדבר יכול להיעשות רק אם הוגשה תביעה לגירושין, ובה נתבקש בית הדין הרבני לדון בנושא חלוקת הרכוש ולפסוק את מזונות האישה, כלומר קיימת כריכה של שני הנושאים.

כדי להקנות סמכות בנושא זה לבית הדין הרבני יש להוכיח, כי תביעת הגירושין הוגשה בכנות, ושהכריכה נעשתה כדין ובכנות.

במה דברים אמורים?

לעתים מבקש מי מבני הזוג לא לתת גט לצד האחר – אך מצד שני מבקש להעניק סמכות לבית הדין הרבני לדון בענייני הרכוש.

החוק קובע כי צד, המבקש שלום בית, אינו יכול לכרוך בתביעתו זו נושאים כדוגמת חלוקת רכוש – אלא אם כן הגיש תביעה לגירושין וכרך בה נושא זה.

על מנת למנוע מצב זה קבעה הפסיקה סדרת תנאים מצטברים, שרק בהתקיימם ניתן יהיה להעניק לבית הדין את הסמכות לדון בנושאים הכרוכים.

ואלה הכללים:

תביעת גירושין כנה: יש להוכיח שאכן מי שהגיש את התביעה מעוניין להתגרש, והוא אינו מגיש את התביעה רק לצורכי כריכה.

הפסיקה קבעה כי כנות התביעה תיבחן כל מקרה לגופו – בפרט אם היו סכסוכים בעבר, הליכים בין בני הזוג וכיוצ"ב, המאששים את כנותו של הטוען לגירושין.

כריכה כנה:     מעבר לאמור יש להוכיח כי הכריכה אכן נעשתה בכנות ומתוך רצון, שבית הדין ידון במסגרת תביעת הגירושין גם בכל הכרוך בה.

כריכה כדין:     הפסיקה קבעה כי צד, המעוניין להקנות לבית הדין סמכות לדון בנושא הרכוש, עליו להגיש את התביעה בידיים נקיות, דהיינו: לפרט את כל הרכוש של בני הזוג, בלי להעלים פרט זה או אחר מעיני בית הדין הרבני בטרם יפסוק.

בפירוט כל הרכוש של הצדדים יש לכלול גם את הזכויות הסוציאליות במקום העבודה, רכבים, אחזקות בנקאיות וכל נכס אחר.

צד, שאכן עמד בשלושת התנאים המצטברים והגיש את התביעה לבית הדין הרבני קודם שהוגשה התביעה באותו נושא לבית המשפט, יוכל להקנות סמכות לבית הדין הרבני לדון בנושא זה.

חשוב להדגיש: בעבר נקבע בפסיקה, כי בית המשפט למשפחה – הוא שיחליט אם הצד שהגיש את התביעה לבית הדין עמד בתנאי הסף כדי להקנות את הסמכות לבית הדין, אם לאו; אבל הפסיקה כיום נתנה אפשרות גם לבית הדין הרבני לדון בסוגיית הסמכות ולקבוע אם הסמכות נתונה לו בהתאם לכללי הפסיקה האמורים לעיל.

מבחינה פרקטית יש חשיבות ממשית לכך, שבית הדין הרבני יכול לתת החלטה בנושא הסמכות, שכן במקרים לא מבוטלים – עוד בטרם הדיון בבית המשפט – ניתן לפנות לבית הדין על מנת שידון בשאלת הסמכות וייתן החלטה בעניין, וזו תכובד על-ידי בית המשפט ותמנע ממנו לדון בעניין.

חריגים

1. סמכות בנושא משמורת

אם הוגשה תביעת גירושין לבית הדין הרבני, מוקנית לו באופן אוטומטי הסמכות לדון בנושא המשמורת וסדרי הראייה של הילדים, שכן על-פי הפסיקה כרוך עניין זה מעצם טבעו וטיבו בתביעת הגירושין. לכן חשוב לדעת כי צד, שאינו מעוניין לתת סמכות לבית הדין הרבני לדון בנושא משמורת – עליו להימנע מלהגיש את תביעת הגירושין קודם שיגיש את תביעת המשמורת בבית המשפט.

2. סמכות בנושא מזונות לילדים

מזונות הילדים לא ניתנים לכריכה בתביעת גירושין. אם סבר מאן דהוא כי בהגשתו תביעת גירושין לבית הדין הרבני, בה נכרך נושא מזונות הילדים, העניק סמכות לבית הדין הרבני – הרי טעות בידו.

הפסיקה קבעה כי מזונות ילדים אינם ניתנים לכריכה, אלא רק דיון בהסכמת הצדדים בנושא זה יכול להעניק סמכות לבית הדין הרבני.

לאחר שהובררו עקרונות כללי הסמכות, עולה שאלת השאלות: למי מוטב להעניק את הסמכות?

סוגיה זו מרכזית ובסיסית בניהול ההליך המשפטי, שכן לעתים מתן סמכות לערכאה כזו או אחרת יכול להביא לתוצאות שונות. מכאן נובע המירוץ המכונה בפי המשפטנים "מירוץ סמכויות".

בקרב הציבור קיימת תחושה מוטעית – שלאישה מוטב להגיש את התביעות בבית המשפט לענייני משפחה – ואילו לגבר מוטב להגיש אותן בבית הדין הרבני; אך לא אחת גורמת תחושה מוטעית זו למפח נפש ולטעויות יסוד בהמשך ניהול ההליך על-ידי מי מבני הזוג.

הדוגמה הבאה יכולה להמחיש היטב מדוע לא כדאי לגבר לפנות לבית הדין הרבני:

ישראל מעוניין להתגרש, אך אין לו עילת גירושין חזקה דייה כדוגמת עילות הגירושין המנויות לעיל (נניח כי טענתו מבוססת על התנהגות בלתי הולמת של האישה). אם יקנה לבית הדין הרבני סמכות לדון בנושא חלוקת הרכוש – ובכלל זה פירוק השיתוף בדירה (בדרך כלל הנכס העיקרי של בני הזוג) – יגרור הדבר בהחלט דיונים ארוכים וממושכים עד למתן צו לפירוק שיתוף על-ידי בית הדין הרבני.

במובן מסוים המשמעות של פירוק שיתוף בדירה היא מתן פסק דין לגירושין; אבל בית הדין הרבני לא ייתן צו לפירוק שיתוף, כל עוד לא שוכנע כי יש לתת פסק דין לגירושין על כל הבעיות הכרוכות בכך.

לעומת זאת, כפי שהוסבר בפרק 4 לעיל ("דירת המגורים של בני הזוג – פירוק שיתוף והליכי כינוס"), מתבררת תביעה לפירוק שיתוף בבית המשפט למשפחה בצורה מהירה יותר, ואינה תלויה בשלום הבית או בגירושין שהצד שכנגד מעלה בבית הדין.

הדוגמה הבאה יכולה להמחיש היטב מדוע לא כדאי לאישה לפנות לבית המשפט:

ישראלה אישה עובדת ומשתכרת יפה למחייתה, ואין סיכוי כי בית המשפט יפסוק עבורה מזונות (אין מדובר במזונות לילדים, שייפסקו בכל מקרה).

ישראלה מעוניינת בשלום בית – ולא מעוניינת בפירוק התא המשפחתי.

אם תגיש ישראלה תביעת מזונות דווקא בבית הדין הרבני, תוכל במסגרת תביעה זו להגיש בקשה למדור ייחודי – דהיינו עיקול על דירת המגורים, שבה מתגוררים בני הזוג – על-מנת למנוע את פירוק השיתוף של הדירה, שאמור להינתן על-ידי בית המשפט לפי בקשת הבעל.

אילו היתה ישראלה פונה בתביעת מזונות לבית המשפט, לא היתה זכאית לקבל את הסעד של מדור ייחודי – המהווה חלק בלתי נפרד ממזונות – כי הערכאה היחידה שמוסמכת ליתן סעד של מדור ייחודי היא בית הדין הרבני.

זוהי דוגמה קלאסית נוספת לתחושה המוטעית בקרב הציבור.

סוגיית הבחירה והקניית הסמכות היא אפוא מרכזית ומשמעותית, וכל מקרה צריך להיבדק לגופו. לכן אין לרוץ ולהעניק סמכות למי מהערכאות בטרם תתקבל עצה משפטית, שתתאים לנסיבות התיק הספציפי.